פרק 4 – סיכום.

בלוג השורשים שלי (אור אפריאט) הוא לפי דעתי בלוג שמעוצב יפה, עם ניסוח ברור ודברים מעניינים.

תהליך העבודה היה מעט קשה כשהייתי צריכה לשאול על המשפחה כל כך הרבה שאלות, למצוא מקורות מידע נכונים, לקחת בחשבון שיש אנשים במשפחתי שאולי לא זוכרים פרטים מסוימים, להכיר את המחשב וליצור את אילן היוחסין.

התהליך עצמו היה מאוד מעניין, מסקרן, מיוחד וגרם לי להבין ולדעת יותר על משפחתי.

הערך המוסף שקיים בעבודה זו הוא בידע שנחשף אלינו, לגלות דברים חדשים כלפי המשפחה ובעיקר לדעת דברים על עצמי, מה יש במשפחה שלי, כמה אנשים סובבים אותי וכו'...

 

גיליתי דברים רבים חדשים על משפחתי אך דבר אחד התחדש לי במיוחד והוא המידע שכתבתי בפרק השלישי על אחי רועי.

 גיליתי על כל הניתוחים שהוא עבר, אמי סיפרה לי על הרגשות שהיא התמודדה איתם באותם רגעים. זה היה ממש מרתק. נהנתי לשמוע ולגלות עוד ועוד דברים על משפחתי.

בתחום המחשבים למדתי איך יוצרים אילן יוחסין. בהתחלה זה היה קצת קשה ולא הבנתי מה אמורים לעשות אך נעזרתי בילדים מהכיתה והצלחתי לעמוד בזה.

מה שהיה חסר לי בעבודה זה האפשרות לעשות את כל הדברים בכיתה ואולי ללמוד דברים מעט יותר קשים ומעניינים. בעיקר היה לי חסר החלק של ההדפסה ויצירת אלבום, אני אישית מעדיפה את העבודת שורשים במתכונת הקודמת של ההדפסה והעבודה הקשה.  כך זה נשאר לתמיד, זה ממוחש וזה פרטי.

 

 

 

אילן היוחסין של משפחת אפריאט-

 

 

סיפורו של חפץ

החפץ שבחרתי הוא- בובות של רקדניות פלמנקו.

את החפץ לקחתי מסבתי מצד אמא (לאה) ומסבא יעקב (בעלה)

סבי (זכרו לברכה) הוא ספרדי וסבתי תוניסאית .

סבי וסבתי  נפגשו בישראל בזמן עלייתם לארץ.

ובגיל -23 של סבתי ו-25 של סבי הם התחתנו .

כאשר היו בסביבות גיל השלושים הם נסעו ביחד לחופשה בספרד והמקום הראשון שאלו הלכו היה מפעל הבובות האזורי. זה היה המפעל הגדול ביותר והמקובל ביותר שהיה בשנים ההם, מבחינתם זו הייתה אטרקציה מאוד גדולה ושווה.  

לסבי היה ידיד ותיק מאוד שעבד במפעל הזה, הוא השיג להם שלוש בובות. אחת אדומה, פסים ושל (עליונית) שחורה עם פרחים צהובים - לסבתי, עוד אחת אדומה עם נקודות לבנות, של לבן ומניפה לבנה- לסבי ועוד אחת קטנה ונמוכה בצבע ורוד בהיר, עם נקודות לבנות ומניפה ורודה-  לילדה שתיוולד להם (אמי, ששמה רחל).

אילו הבובות הראשונות שקיבלו, הן האהובות עליהם והם נותנות להם תקווה וזיכרון מחוויה ענקית.

מאז שקיבלו את שלושת הבובות האלו, בכל פעם שהם טסו לספרד הם קנו עוד בובה אחת או שתיים.

(התמונות האלו נלקחו מהאינטרנט מכיוון שלא הייתה לי אפשרות לצלם את הבובות עצמן.)

 

כאשר סבי נפטר, הבובות היו הסמל שלו, סבתי נהגה לשים אותם במיטתה, לטפח אותן יותר משאי פעם טיפחה ובעיקר להפיץ כלפיהן אהבה.

יש להן ערך חשוב מאוד בשבילה, הם מסמלות לה את בעלה שניפטר, את החוויות שהיא חוותה בספרד, את המפעל ואת העדה הספרדית שבעלה חשף בפנייה.

כשאני מגיעה לביתה של סבתי אני מגלה המון דברים חדשים כל פעם מחדש, על ספרד, על הפולקלור ובעיקר סיפורים שהיא וסבי נהגו לעשות.

הבובות האלו הן רקדניות פלמנקו- הריקוד הוא בעצם חלק גדול מהפולקלור ובשמו השני גם נקרא: " הפולקלור הספרדי" .

לסבי (ז"ל) היה חשוב מאוד שהבובות האלו יהיו בביתם, הוא רצה שיהיה לו זיכרון מארץ מולדתו, ספרד. בזכותן הוא הרגיש בבית ונהנה משתי תרבויות, התרבות הספרדית ששייכת לביתו המקורי והתרבות הישראלית שסבתי הראתה לו ושהוא חיי אותה ביומיום.

איך זה קשור אלי?-

הבובות האלו הן אחת הסיבות  שהלכתי לרקוד פלמנקו. בזכות הסיפורים על הבובות ששמעתי מסבתי, הדעה של אמי בנושא והרצון האישי שלי, הלכתי ללמוד פלמנקו כדי להכיר קצת יותר טוב את העדה הספרדית. מעולם לא זכיתי לראות את סבי ולכן היה לי חשוב לראות את הצדדים שהוא ראה ולחשוב על הפלמנקו באותה צורה שהוא חשב, כדי שאוכל להכיר אותו טוב יותר, גם מבלי להכיר אותו באמת.

 

 מאז מותו של סבי, סבתי לא הייתה מוכנה לחזור לספרד. היא נשארה בבית ושמרה את הזיכרונות ממנו לעצמה.